עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אדרי

פסק דין

לפני תביעה כספית ותביעה לפינוי הנתבע, מדירה בת 4 חדרים, הנמצאת ברחוב הכרמל 2/20 ביבנה (להלן: "המושכר").

רקע

התובעת הינה חברה ציבורית העוסקת בניהול ואחזקת נכסי דיור בשם ממשלת ישראל והינה הבעלים של הדירה.

ביום 1.12.1993 נערך ונחתם הסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות") בין התובעת לבין אימו של הנתבע, הגב' אדרי חביבה ז"ל (להלן: "השוכרת החוקית"), לפיו השכירה התובעת לאימו של הנתבע את המושכר בשכירות בלתי מוגנת לשנה. תקופת השכירות תמה אולם, החוזה הוארך מעת לעת בהסכמת הצדדים ובהתנהגותם.

השוכרת החוקית נפטרה בחודש אוגוסט 2009.

הליכים קודמים בין הצדדים

בת.א 5034/06 , הגישה התובעת תביעה בבית משפט השלום הראשון לציון, לפינוי אימו של הנתבע מהמושכר, משום שהפרה הפרה יסודית של הסכם השכירות.

בבש"א 5705/06 , בתיק לעיל, כבוד הרשמת רבקה ארד, נתנה תוקף להסכמה בין הצדדים באותו התיק (באמצעות הגב' סבג, ביתה של הנתבעת, כאפוטרופוס חוקי שלה) לפיה, תינתן לאימו של הנתבע רשות להתגונן אך ורק בטענות הקשורות אליה וכי לא תינתן רשות להתגונן בכל הטענות הקשורות לנתבע בענייננו.

להלן תמצית ההליך העיקרי וקביעת כבוד השופט שאול מנהיים בבית משפט השלום בראשון לציון:

"אין חולק כי החל מיום 10.11.05 עברה הנתבעת להתגורר בבית אבות סעודי. הנתבעת קשישה כבת 80, לטענת הגב' סבג סובלת מנכות בשיעור 100%, סיעודית, מוגבלת מרותקת לכיסא גלגלים וזקוקה לטיפול רפואי צמוד. לדברי הגב' סבג שהיא בתה והאפוטרופסית שלה, הנתבעת "לא יכולה לעשות כלום. אם היתה יכולה לעשות משהו היה ניתן להביא אותה הביתה" ובנוסף הנתבעת לא מגיבה לסביבה (ר' פרוטוקול בש"א 5705/06 ע' 2 ש' 27-28, ש' 32; ע' 3 ש' 1). בישיבת קדם משפט מיום 25.2.08 טען ב"כ הנתבעת כי "מיום שהלכה הנתבעת לבית אבות לא חזרה להתגורר פיזית בדירה" (הדגשות הוספו, ר' פרוטוקול מיום 25.2.08 ש' 5). בדיון בבקשת רשות להגן טען ב"כ הנתבעת כי החסויה מגיעה לביקור בביתה "בדרך כלל בחגים ובשבתות, פעם בשלושה חודשים - חודשיים וחצי" (הדגשה הוספה, ר' פרוטוקול בש"א 5705/06 ש' 17-18 ע' 1). כשנשאלה הגב' סבג בחקירתה מתי בפעם האחרונה הביאה את אמה לביקור בדירה, השיבה "לפני שלושה חודשים לערך. אני לא זוכרת מתי הוצאתי אותה בפעם האחרונה" (ר' פרוטוקול לעיל ע' 2 ש' 18-19). אני סבור כי מענה זה לפיו הגב' סבג אינה זוכרת מתי בפעם האחרונה הוציאה את אמה לביקור, עת ידוע כי שמירת הזיקה לדירה אקוטית לגורל התביעה, מחזק את הטענה כי האם הובאה לביקור בביתה לעתים רחוקות, פעם בשלושה חודשים ואף למעלה מכך." ..... " נשאלת השאלה: אם אכן כך הם פני הדברים, כלומר, אם אכן הגב' סבג יכולה ליתן מענה סיעודי לאמה הנתבעת המתבטא במתן עזרה בפעולות היומיומיות, כגון, האכלה, החלפת טיטולים, רחיצה, מתן תרופות במועדן (ובל נשכח כי מדובר בקשישה בגיל 80, אשר מטבע הדברים נהיר כי ביצוע חלק מפעולות אלה כרוך בקושי פיזי), אזי מדוע נמנעה הגב' סבג מלהוציא את אמה לביקורים תכופים יותר בביתה, והסתפקה, לדבריה בביקור בסופי שבוע אחת לשלושה חודשים? לטעמי, המענה לשאלה זו נעוץ בטעם של שימור מלאכותי (ההדגשה במקור) של זיקה לדירתה של הנתבעת במטרה לשמור על זכויות מגוריה בה. התרשמתי כי הצהרת כוונותיה לעיל של הגב' סבג להשיב את אמה לביתה תוך השגחתה הצמודה, ניתנה רק לשם שכנוע בית המשפט כי קיים סיכוי שאמה תשוב לביתה, מבלי שתעמוד מאחוריה כל כוונה לבצעה. כבר נפסק על ידי בית משפט העליון כי אין די בהצהרת כוונות, הניתנת על ידי בני משפחת הזכאי לדיור הציבורי, להשיבו להתגורר בביתו וכי אותן כוונות צריכות להיות כאלה עם "כיסוי" מאחוריהן (ר' דברי כב' הש' נאור ב-עע"מ 7582/03 לעיל, בס' 21,23 לפסק הדין). כיסוי כזה לא מצאתי כאן". ולבסוף הכריע כב' השופט מנהיים: "התרשמתי מהחומר שבפניי כי במשך השנים בהן היתה הנתבעת מאושפזת בבית האבות לא נעשה מאמץ אמיתי של משפחתה של הנתבעת, באמצעות הגב' סבג או באמצעות שאר ילדיה, להשיב את הנתבעת להתגורר בביתה. בהקשר זה אציין כי אין כל רלבנטיות לעובדה שמיטלטליה של הנתבעת נותרו בדירה. עובדה זו אינה מעידה בהכרח על העדר נטישה במובן שחוזה השכירות דן בו. הוא הדין בטענה שבנה של התובעת שוהה בדירה ומשגיח עליה כדי להכינה לשהות של הנתבעת. אין בפניי טענה כי לבן האמור זכות עצמאית להחזיק בדירה, ועל כן השאלה היא רק אם הנתבעת נטשה את הדירה. הנתבעת אינה רשאית להעביר או לתת לאיש את החזקה בדירה. לכן, אם אין לראות את הנתבעת כמי שנטשה את הדירה יש לדחות את התביעה גם אם איש אינו מתגורר בה פיזית בימים אלה; ואם יש לראות את הנתבעת כמי שנטשה את הדירה אזי מן הדין לקבל את התביעה גם אם פיזית נמצא בדירה בנה של הנתבעת.... לאור הממצאים העובדתיים דלעיל ועל רקע שיקולי המדיניות שראוי שינחו את בית המשפט בבואו להכריע בתביעה דנן, אני סבור כי אין מנוס מקבלת התביעה. היעדרותה של הנתבעת מהדירה משך שלוש שנים, למעט ביקורים קצרים בה אחת לשלושה חודשים, מנעה מגורים בדירה מזכאים אחרים הממתינים לדיור ציבורי מבלי שיהיה ערך אמיתי בצידה עבור הנתבעת – לא בהווה (המתמשך מאז החלה לשהות בבית האבות הסיעודי בו היא שוהה כבר כשלוש שנים), ואף לא בעתיד ככל שניתן לצפותו על פי הנתונים שבפניי. דחיית התביעה בנסיבות המתוארות לעיל תגרום לאי צדק חלוקתי חברתי, תוך העדפת הזיקה המלאכותית בעליל של הנתבעת בדירה והסיכוי התיאורטי גרידא שתחזור אי פעם להתגורר בדירה על עניינם של מי שממתינים כבר כעת לדיור ציבורי".

הליך נוסף בין הצדדים:

הליך בדבר נכס אחר, נדון בת.א. 4065/04 בבית משפט השלום ברחובות , שם הוגשה ע"י התובעת תביעה לפינוי מושכר ברחוב הגלבוע 40/24 בעיר יבנה, כנגד הנתבע.

הנתבע טען בהליך זה כי הינו ידוע בציבור של הדיירת הזכאית וכי הינו זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה לאחר פטירתה מכח היותו דייר ממשיך.

להלן עיקרי העובדות כפי שהובאו בפסק הדין על ידי כבוד השופט הרן פינשטיין:

ביום 29.10.1982 נחתם הסכם שכירות בין עמידר לבין יפה סיטרוק ז"ל (להלן: "המנוחה").

ביום 22.6.04 הלכה יפה סיטרוק לעולמה כשהיא ערירית.

בדירה החזיק הנתבע, מר בנימין אדרי וסירב לפנותה.

"הנתבע סובר כי יש לו מעמד של "דייר ממשיך" בדירה וזאת מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק"). שני הצדדים הסכימו כי חוק זה חל על הדירה והויכוח העיקרי היחיד הוא האם עונה הנתבע להגדרת "דייר ממשיך", אם לאו. אצטט את הקטע הרלבנטי של סעיף 1 לחוק, המגדיר מיהו דייר ממשיך, ולענייננו, קובע החוק:

"דייר ממשיך"... לרבות הידוע בציבור כבן-זוגו... ובלבד כשהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי".